החלטה בתיק בר"ע 3352/07

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי כי היא אינה מצריכה תשובה ודינה להידחות, זאת מבלי להתייחס לגופן של טענות המבקש, כמפורט להלן:

1.         המבקש הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מהיר כנגד המשיבה, בה ביקש לחייב את המשיבה לשלם לו סך של 20,553 ש"ח (ת"א 6454/07).

התביעה התבססה על פוליסת תאונות אישיות ובגדרה התבקשו תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה שנגרמה למבקש בתאונת דרכים מיום 9.6.04.

התביעה נתמכה בחוות דעתו של מומחה רפואי בתחום אף-אוזן-גרון (ד"ר גורביץ'), אשר קבע, כי למבקש נגרמה לתאונה נכות צמיתה בגין טנטון בשיעור 10 אחוז (חוות דעת זו ניתנה במסגרת הליכים שהתנהלו בתובענה אחרת של המבקש, שהוגשה בעילה שיסודה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975).

המבקש ציין בתביעתו, כי נבדק על-ידי וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שכן תאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה, אך תלונותיו בתחום אף-אוזן-גרון לא נבדקו. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מצאה כי בגין פגיעות אורתופדיות נכותו של המבקש היא בשיעור אפס אחוז.

לפיכך נטען על-ידי המבקש, כי במקרה דנן לא מתקיים מצב שבגדרו נקבעה לו נכות בתחום אף-אוזן-גרון על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

אכן, על-פי סעיף 4(ג) לפוליסה, כאשר למבקש (למבוטח) עילה לתביעה גם כנגד המוסד לביטוח לאומי, תחייב קביעתו של המוסד לגבי שיעור הנכות הנובעת ממקרה הביטוח. לנוכח הוראה זו שבפוליסה, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה להורות "על הוצאת חוות דעתו של המומחה הרפואי שצורפה לתיק בית המשפט" (הכוונה לחוות דעתו של ד"ר גורביץ').

2.         בית משפט השלום (כב' השופט מ' בן-עטר) קיבל בקשה זו של המשיבה בקובעו, בהחלטה מיום 9.9.07, כי העובדה שנושא הטנטון לא נבדק על-ידי הוועדה הרפואית, אינה פותחת למבקש פתח לתבוע מהמשיבה תגמולים לפי הפוליסה, בהתעלם מהוראת סעיף     4(ג) של הפוליסה, וכי תרופתו של המבקש היא במיצוי ההליכים אל מול המוסד לביטוח לאומי. לפיכך הורה בית משפט השלום על הוצאת חוות דעתו של ד"ר גורביץ' מתיק בית המשפט. על החלטה זו מבקש המבקש לערער.

3.         כאמור בפתח הדברים, אין מקום לדון בבקשה לגופה, ואת השגותיו של המבקש על החלטת בית משפט קמא, עליו להביא לבחינת ערכאת הערעור במסגרת ערעור על פסק הדין שיינתן בתובענתו.

לכאורה נראה, כי החלטת בית משפט קמא חרצה בפועל את גורל התובענה, שכן אם לא יותר למבקש להוכיח את טענתו, לפיה נגרמה לו בתאונה נכות צמיתה בתחום אף-אוזן-גרון (טענה שעליו להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית), הדבר יביא בהכרח לדחיית התביעה. אם אכן אלה הם פני הדברים, כי אז לא נותר לבית משפט קמא אלא ליתן פסק דין סופי, בהתבסס על החלטתו הנ"ל מיום 9.9.07. משיינתן פסק דין, יהיה המבקש זכאי להגיש עליו ערעור בזכות, ובערעורו זה להתייחס גם להחלטת הביניים שהוא מבקש לערער עליה עתה. ערעור זה יישמע על-ידי מותב תלתא. בנסיבות אלה אין מקום ליתן עתה רשות ערעור, כאשר בית משפט קמא ממילא עומד לסיים את מלאכתו ללא שיהיה צורך לנהל לפניו הליכים נוספים וממושכים בטרם מתן פסק הדין. אין לדון עתה, במסגרת בקשת רשות ערעור, לגוף הטענות שמעלה המבקש, כאשר גם אם תידחנה טענותיו לגופן, הוא יוכל לשוב ולהעלותן בערעור על פסק הדין (ע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן ואח', פ"ד מט(5) 309).

גם אם עדיין יידרש ניהולם של הליכים כלשהם בבית משפט השלום, ברי כי, לנוכח ההחלטה מיום 9.9.07 ובהתחשב באופי התובענה, אין מדובר בהליכים ממושכים ומורכבים. במצב זה יש לסיים את ההליך בבית משפט השלום ורק אז להביא את הסוגייה לפני ערכאת הערעור במסגרת ערעור על פסק הדין, שאז גם תעמוד לפני ערכאת הערעור התמונה המלאה על כל היבטיה.

כפי שנפסק בע"א 7682/06 אליהו חב' לביטוח ואח' נ' אלוש, רשות ערעור תינתן, בעיקרו של דבר, כשמדובר בהחלטת ביניים בעלת אופי בלתי-הדיר (כגון החלטות בענייני סעד זמני או חיסיון), או שמדובר בהחלטה בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך בערכאה המבררת ועל מתכונת דיון. ההחלטה דנן אינה נמנית על הסוג האמור של ההחלטות. במקרה דנן משמעות ההחלטה היא חסימת דרכו של המבקש שביקש לסמוך על ראיה (חוות הדעת הרפואית). בהחלטות מסוג זה אין מתערבים, בדרך כלל, במסגרת בקשת רשות ערעור. גם אם להחלטה משמעות רבה ובכוחה לחרוץ, למעשה, את גורל התובענה, ואולי דווקא משום כך (שהרי סיום ההליך הוא "מעבר לפתח"), דין ההשגה עליה להתברר בגדרו של ערעור על פסק הדין.

מסקנתי זו  מתחזקת במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בתובענה שהוגשה בסדר דין מהיר. על-פי סדרי הדין שנקבעו לסוג זה של תובענות, ההליך אמור להיות קצר ולהסתיים במהירות וביעילות, ובדרך כלל אין מקום לעכב את סיומו על-ידי הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים.

4.         בשולי הדברים ראיתי להעיר לענין הוצאתה בפועל של חוות הדעת מתיק בית המשפט. הוצאתו בפועל מתיק בית משפט, של מסמך שהוגש על-ידי מי מהצדדים, אינה מאפשרת לערכאת הערעור לעמוד על טיבו של מסמך זה, כאשר נטען לפניה שלא היה מקום להוציאו. נדמה, כי די בהחלטה על כך שחוות דעת זו לא תחשב כראיה.

5.         לסיכום, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. למותר לציין, שאין בהחלטתי משום הבעת דעה כלשהי לגופן של טענות המבקש.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

הפקדון יוחזר למבקש באמצעות בא כוחו.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים .

ניתנה היום, י' בכסלו, תשס"ח (20 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים.